<h1>חשק שלמה על רבינו גרשום</h1>
<h2>דף י.</h2>
וסיפא. דקתני קרבנות מזבח למזבח. רבנן. היא דאמרי דאין חטאת מתה אלא אותה (כפרה) [שאבדה] ונמצאת לאחר [כפרה] וכן המעות. שאם נהנה מבשר ק"ק שנטמאו לפני זריקה ומאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן. על גבי המזבח אפילו קודם שנעשו אפר פטור. פשיטא. דפטור מאי קא מפסיד לא לכהנים קא מפסיד דכיון דניטמא בשר קדשי קדשים לפני זריקה לא חזי לכהנים ולא לגבוה קא מפסיד באימורי קדשים קלים שהרי כבר העלן ונעשת מצותן. מהו דתימא בשר קדשי קדשים שניטמא. אכתי אית ליה מקצת קדושה דבעי שרפה לכהנים בקודש כשאר פסולי קדשים. ואימורי קדשים קלים. שהעלן אכתי איכא בהו מצוה להפוכי בצינורא כדי שיהו נשרפין לגמרי וליחייב בהו משום מעילה. קמ"ל דלא. ואי קשיא לך אמאי אמר עולא באימורי קדשים קלים לאחר שהעלן פטור ממעילה והא אמרן לעיל לפני תרומת הדשן דכולי עלמא לא פליגי דמועלין בהן [והני אימורים נמי] לפני תרומת הדשן הוא ואמאי פטור הא לא קשיא התם לעיל בעולה ובאימורי קדשי קדשים מיירי דחמירי משום הכי מועלין בהן עד שתצא לבית הדשן אבל אימורי קדשים קלים לא חמירי כ"כ משום הכי הנהנה מהן מאחר שהעלן פטור. הני מילי היכא דאיתידע ליה דמעל קמי כפרה. קודם שקרב חטאתו דכיון דהוה ליה להוסיף אלו מעות קרן וחומש על דמי ושיירינהוא) הוו כחטאת שכיפרו בעליה וילכו לים המלח. אבל נודע לו שמעל לאחר כפרה. לאחר שקרב חטאתו הני קרן וחומש אין מביא בהן שוב חטאת דכבר כיפרו בעלים והוויין לאיבוד וילכו לים המלח אלא יפלו לנדבה דאין מפרישין תחילה ליאבד לים המלח. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל דהוה ליה להוסיף קרן וחומש על דמי חטאת שהפריש ושיירינהו וכו'.
<h2>דף יא.</h2>
[מתני'] המפריש מעות לנזירותו. ולא פירש אלו לעולתי ואלו לחטאתי ואלו לשלמים. לא נהנין ולא מועלין. בכל אותן המעות. מפני שהן ראויין. ראוי לבוא כולן לשלמים. כלומר דמכל מעה ומעה מצינן למימר זו לשלמים הפריש ושלמים קדשים קלים נינהו ואין בהן מעילה כדתנן בפרק קמא קדשים קלים לפני זריקת דמים כו' ומ"ט אזיל לקולא דאי אמרת נימא שהן ראויין לבוא כולן עולה ואית בהו מעילה מ"מ דמי קדשים קלים יש בהן דאינן בני מעילה ואי קא מייתי עלייהו קרבן מעילה אישתכח דקא מייתי חולין לעזרה הילכך אזיל לקולא דלא נהנין ולא מועלין. יפלו לנדבה. שהלכה היא בנזיר. דמי חטאת ילכו לים המלח. דחטאת שמתו בעליה היא. דמי עולה יביאו עולה. האשה שמתה יביאו יורשין עולתה דדורון בעלמא הואא). ונאכלין ליום אחד. כדין שלמי נזיר. ואין טעונין לחם. משום דכתיב ביה ונתן על כפי הנזיר והא ליתי' דמייתי. [רבינו גרשום]. א) צ"ל דדורון בעלמא הוא וכדתנן (בקינין פ"ב) דהאשה שמתה יביאו יורשין עולתה.
<h2>דף יב:</h2>
המקיז דם לבהמת קדשים. אותו דם שהקיז. אסור בהנאה ומועלין בו. דכיון דלא חזי לזריקה חשיב נמי כי גופה דבהמה ומועלין בו. דלא מתקיימא הבהמה בלא דם. דדם הוא הנפש הלכך מועלין בו. הזבל והפרש שבחצר. של הקדש וה"ה דאפי' בכ"מ אלא דרגיל למיהוי בחצר של הקדש. הכא נמי נימא לא מתקיימא בהמה בלא פרש. שלא יהא לה קצת פרש בבטנה ולימעול ביה. אמרין. לא דמי דמה לפרשה דפרש מן עלמא אתי לה לבהמה מחמת מאכל אפילו אזיל האי לגמרי מגופא אתי אחרינא כשתחזור ותאכל ולא כגופא דמי. מסייעא ליה לר' אלעזר. הא דקתני לא נהנין ולא מועלין דהיינו קדוש ואינו קדוש. והכי מסייע ליה דקדוש ואינו קדוש זהו לא נהנין ולא מועליןא) דההיא דקתני לא נהנין ולא מועלין מסייע בה הכי ודמיו יפלו ללשכה לבדק הבית ובמסכת זבחים הויא. [מתני'] בד"א בקדשי מזבח. דהואיל וחלב וביצים אינן ראוין למזבח הלכך לא נהנין ולא מועלין. אבל בקדשי בדק הבית. הכי נמי דמועלין בהן הואיל וקדושת דמים הן ראוין הן לגבי בדק הבית. [גמ'] השתא קא דייק לה למתני' דקתני בד"א כו'. וקאמר אלא בקדשי מזבח אי אקדיש להאי חלב ובצים לקדושת דמים. למזבח שיקנה מהן דבר הראוי למזבח לא אית ביה מעילה אמאי. אלא אמר רב פפא חסורי מחסרא כו'. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל והכי מסייע ליה לר"א דאמר כל מקום שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש דהיינו לא נהנין ולא מועלין דמיו יפלו ללישכה דההיא וכו'.
<h2>דף טו.</h2>
[גמ'] אמר ר' ינאי מחוורתא. הכי קאמר מחוור ומבורר הוא לי שאין חייבין משום מעילה אלא על קדשי בדק הבית בלבד כו'. בדרבנן. כלומר מדרבנן הוא דאית בהו מעילה בקדשי מזבח ולא מדאורייתא. הנהנה מן החטאת כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום. כגון שרכב עליה והכחישה ואמרינן בפרקין דלקמן דבחטאת בעל מום מיירי דקיימא לפדייה שהרי הפסיד את ההקדש שהפחיתה מדמיה וכשהיא מתה כיון שנהנה ממנה אפילו בלא פגם מעל דלא קיימא לפדייה שאין פודין את ההקדש להאכילה לכלבים. מדרבנן נמי מעלא). יצאו מעילה דבר תורה. משום דכתיב וחטאה בשגגה מקדשי ה' וכיון דמתו לא חזו לה'. במאי. קא מיירי עולא אי בקדשי בדק הבית מיירי. אפילו כי מתו. לא יצאו מידי מעילה. לא יהא אלא דאקדיש אשפה. כלומר כי היכי דאשפה קדשה לדמיה הכי נמי אם מקדיש בהמה לאחר מיתתה לבדק הבית מי לא קדשה לדמיה ואית בה מעילה. אלא פשיטא דבקדשי מזבח מיירי. ולאחר מיתה יצאו מידי מעילה מכלל דבחייהן יש בהן מעילה דבר תורה וקשיא לר' ינאי. אמר לך ר' ינאי. אין ודאי בקדשי מזבח אית בהו מעילה אבל מהאי קדשי ה' דנפש כי תמעול מעל לה' [לא] שמעינן מיניה אלא קדשי בדק הבית דמיוחדין לה' אלא מקרא אחרינא ילפינן דקדשי מזבח אית בהו מעילה דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו בכל קדש מיירי. [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל הך מעל דקאמר נמי מדרבנן קאמר.
<h2>דף טו:</h2>
[מתני'] תרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי. שהוא אחד ממאה. והחלה והבכורים מצטרפין זה עם זה לאסור. שאם נפל מכולן שאור כדי לחמץ בתוך עיסה של חולין נאסרת ומצטרפין נמי לאוכל מכולן כזית בשגגה לחייב עליהן את החומש. [גמ'] אבל אינך לא צריכי. קרא דתרומת שתיהןא). [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל דהא כולהו הוי תרומה.
<h2>דף טז.</h2>
[גמ'] לא שנו. הא דתנן דנבילות מצטרפות זה עם זה דמשמע דאפילו נבלת בהמה טמאה עם נבלת בהמה טהורה. אלא לענין טומאה. לענין נגיעה דבתרויהו כתיב הנוגע בנבלתה יטמא. אבל לענין אכילה. כגון לחייב עליהן משום לא תאכל נבלה לא מצטרפי אלא בעינן דליהוי בטהורין בנבלת טהורין שעור כזית בפני עצמו ובטמאין בפני עצמן מ"ט משום דבבהמה טהורה לא חייל עלה איסור לא תאכל נבלה דקסבר רב דאין איסור חל על איסור הלכך לא מצטרפי וכן בבהמה טהורה יש בה איסור לא תאכל נבלה בלבד ולא איסור טומאה והאי דקאמר וטמאים בפני עצמן לענין איסור טומאה קאמר או דמצטרפי עם טהורין לטומאה או דאי איכא בטמאין לחודייהו כזית אית בהו איסור טומאה ולא איסור אוכל נבלה דאין איסור חל על איסור. איכא דאמרי. הא דרב אסי פליגא אדרב דקסבר האי דקאמר רב אסי טהורה לעצמה וטמאה לעצמה משמע דבין לענין טומאה ובין לענין אכילה קאמר ורב לא קאמר הכי. ואיכא דאמרי לא פליגא. אדרב הואיל ומצינן למידרשיה להא דרב אסי כדרב דהיכא קאמר טהורה בפני עצמה וטמאה בפני עצמה לענין אכילה קאמר אבל לענין טומאה הכי נמי דמצטרפין. מיתת פרה וחיי גמל. כגון שאם תלש חצי זית מפרה מתה וחצי זית מגמל חי אין מצטרפין לטומאה דהא גמל חי. הא מיתת שניהם. מצטרפין לטומאה וקשיא לרב אסי (ואיכא למימר) [למאן] דאמר דפליגא. אימא הא חיי שניהם מצטרפין. לכזית אבר מן החי. ומני ר' יהודה היא. דאמרינן בפרק גיד הנשה דאבר החי נוהג נמי בטמאה. אבל מיתת שניהם לא מצטרפי א"כ מאי איריא רהיט ותני ברייתא מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין. כלומר משום דזה חי וזה מת הא אמרת אפי' מיתת שניהן אין מצטרפין אע"ג דתרוייהו מייתי אלא ודאי מדנקט מיתת פרה וחיי גמל לא מצטרפין ש"מ דהא מיתת שניהם מצטרפין וקשיא לרב אסי. ועוד תניא חצי זית פרה בחייה כו'. אבל חצי זית מפרה וחצי זית מגמל בין בחייה ובין במיתתה מצטרפין קס"ד דהאי דקאמר בין בחייה בין במיתתה היינו בין בחיי שתיהן בין במיתת שתיהן וקאמר דמצטרפי וקשיא רישא מיתת פרה וחיי גמל כו' דדייקינן לה דבמיתת שתיהן לא מצטרפי אהא דסיפא אבל חצי זית מפרה כו'. אלא לאו ש"מ. מדבסיפא מצטרפת מיתת שתיהן ברישא נמי מצטרפת מיתת שתיהן וקשיא לרב אסי לאיכא דאמרי דפליגא אדרב. אמר לך רב אסי האי תנא סבר איסור חל על איסור. ולי לא סבירא הכי. ואית דמפרשי קשיא רישא אסיפא. רישא קתני חצי זית פרה בחייה וחצי זית גמלא) בין במיתתה ובין בחייה מצטרפת דהאי בין במיתתה ובין בחייה משמע בין במיתת חדא וחיי חברתה וקתני דמצטרפת אלא לאו ש"מ דמיתת שניהם מצטרפין. הכי קאמר. אלא מאי אית לך למימר דלא תקשי לך רישא לסיפא הכי צריך לפרושי. להא סיפא דקתני בין בחייה ובין במיתתה תריץ הכי בין במיתתה במיתת שניהן דקתני דמצטרפין וקשיא לרב אסי להך לישנא דאיכא דאמרי פליגא אדרב דמשמע דאית ליה לרב אסי דאין מצטרפין לא לענין אכילה ולא לענין טומאה. אמר לך רב אסי האי תנא סבר כו'. [רבינו גרשום]. א)0נראה דחסר כאן וצ"ל במיתתה אין מצטרפין קשה אסיפא דקתני אבל וכו' בין בחייה ובין במיתתה מצטרפת.
<h2>דף טז:</h2>
אכילת שרצים לוקה עליו בכזית. ולא בפחות מכזית. מ"ט אכילה כתיב בהו. ואין אכילה פחות מכזית. פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה. דכתיב והבדלתם בין הבהמה הטהורה כו' לא תשקצו את נפשותיכם באכילה קא מיירי דכי אכיל ליה קא משקץ נפשיה וסיים בטומאה דכתיב אשר הבדלתי לכם לטמא אלא אמר לך מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה. וקלסיה ר' יוחנן. להא דתני רבי יוסי ב"ר חנינא. לא קשיא כאן בחייהן כאן במיתתן. הא דקתני בכזית היינו כי אכיל מינייהו בחייהון כאן כי אכיל מינייהו במיתתן בכעדשה. והא רב נמי אמתני' קאי. דמתני' דקתני כל השרצים מצטרפין במיתתן קא מיירי הכי קא פריך והא אנן ידעינן בבירור דכי קאמר רב אכילת שרצים לוקה עליו בכזית אמתני' קאי וממאי ידעינן הכי משום דקאמר לעיל לא שנו אלא לענין טומאה והאי אמתני' קאי הכא נמי אמתניתין קאי וכיון דקאי אמתניתין מתניתין במיתתן קא מיירי מכלל דהאי דקאמר רב בכזית במיתתן קאמר והיכי מתרצת לה בחייהון. א"ל רב יוסף לאביי ההיא דוקיא דילך היא. כלומר אותו דקדוק שאתה מדקדק דאמתניתין קאי שלך יהא אותו דקדוק דלא סבירא לי הכי דרב לאו אמתניתין קאי אלא שמעתא בעלמא קאמר מימרא דעלמא. וקלסיה ר' יוחנן, מיתיבי. הכי משמע דקאמר מותיב להאי דקלסיה ר' יוחנן להא דר' יוסי בר חנינא. האיברים אין להם שיעור. כל שהוא אבר שלם אפילו יהא בו באותו אבר פחות מכזית לענין נבילות או אבר שלם שהוא פחות מכעדשה מן השרץ מטמאין דהואיל והאיברים שלימין אע"פ שיש בהן פחות מכשיעור מטמאין שחשובין הן. ואמר ר' יוחנן אין לוקין עליהן אלא בכזית. הכי קא פריך א)0והא הכא דאית בהו כל כך דאפילו פחות מכשיעורין מטמאין ואפילו הכי אמר ר' יוחנן דאין לוקין עליהן פחות מכזית האוכלו והיכי קלסיה ר' יוחנן להא דר' יוסי ב"ר חנינא דאמר דאכילה לוקין עליו בכעדשה. אמר רבא במובדלין דבר הכתוב. ולא תשקצו את נפשותיכם מתריץ דלא תיקשי לר' יוחנן דהא דקלסיה להאי מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה במובדלין קאמר בהנך ח' שרצים שבתורה שמובדלין שחמורין שטמאין יותר מן האחרים בהנהו קאמר בכעדשה והאי דקאמר הכא דאין לוקין עליהן אלא בכזית בשאר שרצים שאין מובדלין קאמר. אלא מעתה בהמה נמי נימא ליפלוג בה בין מובדלת לשאינה מובדלת. ולימא הכי האי דקאמרינן דנבלה מטמאה בכזית במובדלת קאמר לבהמה טהורה קרי לה מובדלת שמובדלת ומותרת באכילה בין כל שאר בהמות אבל שאינה מובדלת לאכילה דהיינו בהמה טמאה לא מטמאה אלא עד דאיכא יותר מכזית כגון כביצה. א"ל כי אקשינהו רחמנא. דכתבינהו בהמה ושרץ בחד קרא דכתיב והבדלתם בין הבהמה הטהורה וגו' לבל תשקצו ולא לפלוגי שיעורייהו לשויי הפלגה בין בהמה מובדלת לשאינה מובדל' דומיא דשרץ אלא לבל תשקצו לאפושי בה לאוי יתירי לאו דלא תאכל נבילה ולאו דלא תשקצו. למ"ה. ואית דמפרשי א"ל כי מקיש להו רחמנא לבל תשקצו הכי קאמר ליה אין הכי נמי דמקשינן בהמה לשרץ לשויי הפלגה בין מובדלת לשאינה מובדלת ולא למיפלג שיעורייהו אלא להכי אקשינהו דליהוי בהו הפלגה לבל תשקצו דבמובדלת יש בה משום לא תאכל נבלה (אלא) [אבל] בשאינה מובדלת לא כתיב בה לא תאכל אלא לא תשקצו. [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל והא היכא באברין דאית בהו חשיבות דאפילו פחות וכו'.
<h2>דף יח:</h2>
יכול פגם ולא נהנה. כגון שקרע לבוש של קודש ולא נהנה ממנו או ששפך משקה קדש ולא נהנה ממנו. או נהנה. בדבר שיש בו פגם אבל לא פגמו כלום. או בדבר שמחובר לקרקע. כגון נהנה באילן של הקדש. ובשליח שעשה שליחותו. של בעה"ב יכול שימעול השליח. ת"ל וחטאה ונאמר חטא בתרומה. ולא תשאו עליו חטא וגו'. מה חטא דתרומה פוגם ונהנה. שאוכל התרומה היינו פוגם ונהנה. ומי שפגם נהנה. הוא עצמו שפוגם התרומה הוא עצמו נהנה ממנה. ובדבר שפוגם בו נהנה. ולא בדבר אחר. ופגימתו והנאתו. באחר שעה אחתא). ובתלוש מן הקרקע. דתרומה לא נהגה אלא בתלוש דכתיב ראשית דגנך. ובשליח שעשה שליחותו. דתרם מדעתו של בעה"ב דהויא תרומתו תרומה. אף חטא האמור במעילה פוגם ונהנה. מעל לאפוקי קרע שיראין פגם ולא נהנה או לבוש נהנה ולא פגם. ומי שפגם נהנה. לאפוקי היכא דחד קרע ופגם חצי שיעור פרוטה ואידך לבש ונהנה בחצי שיעור דלא מעלו. ובדבר שפוגם בו נהנה. למעוטי אי פגם חצי שיעור [בדבר זה] ונהנה חצי שיעור [בדבר אחר]. ופגימתו והנאתו כאחת. למעוטי אי פוגם האידנא חצי שיעור ונהנה למחר חצי שיעור. ובשליח שעשה שליחותו. כלומר שעשה לדעת עצמו מעל פרט לשליח שעשה שליחותו לדעתו של בעל הבית שמעל בעל הבית ולא שליחב). אין לי אלא אוכל. דיליף מתרומה בתרומה לא אשכחן אלא אוכל דכתי' ואיש כי יאכל קדש וגו'. נהנה מנין. דאיתיה במעילה בדבר שאין בו פגם. אכילתו ואכילת חבירו. אם אכל הוא חצי שיעור וחבירו חצי שיעור או נהנה הוא חצי שיעור ונהנה חברו בלא פגם חצי שיעור. או הנאתו ואכילת חבירו. כגון הוא סך חצי שיעור וחבירו אכל חצי שיעור או למפרע והכא לא מיירי בשאר פוגם אלא באוכל. ואפילו לזמן מרובה. כגון אכל זה חצי שיעור שחרית וחבירו לערב. מנין. שמצטרפין. תלמוד לומר כי תמעל מעל. ריבה. אי מה האמור בתרומה לא צירף שתי אכילות כאחת. אלא אכילה שלימה (בעי) בכזית בעי' בתרומה דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ובתרומה קא מיירי אף במעילה לא צירף שתי אכילות. מנין אכל היום. חצי אכילה חצי שיעור ואכל למחר חצי שיעור ג)0ואפי' לזמן מרובה ובין ההוא דלעיל (דההיא) [דהכא] משמע בין לשני ימים או לאחר ג' ימים וההוא דלעיל לא משמע אלא עד לערב משום לא תנא לעיל אכל היום ואכל למחרד). [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל כאחד ולא לאחר שעה אחת. ב)0צ"ל כלומר שעשה לדעת בעה"ב פרט לשליח שעשה מדעת עצמו שמעל השליח ולא הבעה"ב. ג)0צ"ל הא מילתא איכא בין זמן מרובה דהכא לזמן מרובה דלעיל וכו'. ד)0נראה מזה דלא גרס ואפילו מכאן ועד שלש שנים כמו שהוא לפנינו וכן בתו"כ ליתא.
<h2>דף יט.</h2>
עד שיוציא מן הקדש לחול. לפי שכשאוכלו התרומה מוציאו לחול מנין המוציא מן קדש לקדש כגון דלקח מן ההקדש קיני זבין וקיני יולדות או שקל שקלו שחייב ליתן באחד באדר מן הקדש או הביא חטאתו ואשמו מן הקדש. ואית דאמר ושקל שיקלו. מן החולין וכיון דשקליה קנאו נעשה קדש. והביא חטאתו ואשמו ממנו. דהיינו מוציא מקדש לקדש וכיון שהביא מעל. דברי ר' שמעון. דקסבר ר' שמעון מאן דמחייב חטאת או אשם לעולם הוא חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה וכיון שהביאו נפטר מידי אחריותו אף האי נמי דמוציא מן קדש לקדש וכיון שהביאו אל העזרה ויצא י"ח וידי אחריותו מעל. ור' יהודה אמר לעולם הוא באחריותו עד שיזרוק הדם. אף הכא כיון שנזרק הדם יצא י"ח ואחריותו מעל דדמי כמו שהוציאו לחול ויצא בו י"ח. מנין. דמעל. ת"ל תמעול מעל. ריבה. שיכול מאי. כלומר מאי קא סלקא דעתך למעט נשיא ומשיח מכלל נפש פשיטא נפש כי תמעל כתיב. ונפש משמע בין דיחיד בין דנשיא בין דמשיח. מהו דתימא אמר רחמנא. גבי שמן המשחה ואשר יתן ממנו על זר והאי משיח לאו זר הוא דהא אימשח בגויה וס"ד דלא אתי לכלל מעילה קמ"ל. ואקשה רחמנא למעילה לסוטה ולעבודת כוכבים ולתרומה. כדאמרינן לעיל. אקשה לסוטה. דמה סוטה אע"ג דלא פגמה מעלה דסוטה אינה נוהגת אלא בבעולה דהכי כתיב ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך מכלל דלא נהגא אלא בבעולה ובבעולה לית בה תו פגם ואפילו הכי כתב בה ומעלה בו. גבי הקדש נמי. כי נתנה טבעת בידה אע"ג דלא פגמתו מעלה. ואקשה רחמנא לעבודת כוכבים דעד דאית בה שינוי. ששינה עצמו מרשות המקום לרשות עבודת כוכבים. גבי הקדש נמי עד שביקע בקרדום. עצי חולין דשינהו ממלאכת קדש למלאכת חולין לא מעל. אקשה לתרומה. כדאמרינן יליף חטא חטא מתרומה להכי מה תרומה פרט למזיק דאם שפך אוכלין או משקין של תרומה ולא נהנה מהן אינו חייב. אף גבי הקדש. כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה ששפכו ולא נהנה ממנו פטור אבל דבר שאינו בר אכילה כי מזיק ליה ולא נהנה ממנו כגון קרע מלבוש של הקדש חייב. ואיכא דאמר כי יאכל פרט למזיק. שאכלו דרך הנאה פרט אם הוזק באכילתוא) פטור. ודהבא לאו בר איפגומי הוא. דקתני מתניתין כיון שנהנה מעל ולא קתני עד שיפגום אלמא משום דלאו בר איפגומי הוא וקא פריך הכי ודהבא לא בר איפגומי הוא א"כ. דהבא דכלתיה דנאן להיכן אזל. דנאן אדם עשיר היה ונתן זהב ותכשיטין הרבה לכלותיו ושקלו בשעה שנתנו להן ושקלו לאחר זמן ונמצא חסר ממשקלו אלמא דזהב דבר שפוגם הוא. א"ל. רב זביד מהא ליכא למשמע מינה דדילמא הא דחסר להיכן דרמיין כלתך כלומר שלא היו משמרין אותו זהב של תכשיטיהן שהיו משליכין בכל מקום שהיו מוציאין כדרך שעושין כלותיך ואינן משמרין אותו כהוגן בשביל כך חסר אבל זהב המשתמר יפה אינו חסר. ועוד. אם תמצא לומר שהוא מתחסר אפילו הכי כיון שנהנה מעל דנהי דלא איכא נהנה ופגם לאלתר שאינו פוגם מיד בשעה שנהנה בו הלכך כיון שנהנה פגם. לעולם מי לא איכא פגימה. הכי קאמר מי קאמינא דלית ביה פגימה לעולם לאלתר קאמר דלית ביה פגימה אבל לאחר זמן פוגם ומתחסר. מכדי אי בבהמה תמימה. אי בחטאת תמימה קא מיירי מתניתין. היינו כוס של זהב. מה כוס של זהב לא קאי לפדייה משום הכי לא אזיל ביה בתר פגם אלא כיון שנהנה בו שוה פרוטה מעל אף בהמה תמימה דקיימא להקרבה ולאו בת פדיון היא אמאי קאמר בה עד שיפגום מאי פגם מצי למעבד בה אי רכב עלה עד דהוכחשה או תלש משערה האי לא הוי פגם דלא פסלה למזבח דבהמה בין שמינה בין כחושה חזיא להקרבה. אמר רב פפא. ודאי מתניתין בחטאת בעלת מום עסקינן דקיימה לפדייה וכיון שפגמה שהכחישה נפחתה מדמיה ודבר שיש בו פגם הוא הלכך לא מעל עד שיפגום בשוה פרוטה וסיפא דקתני וכשהיא מתה כיון שנהנה בשוה פרוטה מעל בין בתמימה בין בבעלת מום שמתה מיירי דהא נמי לאו בת פדייה דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הלכך לא תני הכא עד שיפגום. [רבינו גרשום]. א)0וקצת משמע כן ביומא (פ' ע"ב) ע"ש ודו"ק.
<h2>דף יט:</h2>
[מתני'] נהנה בכחצי פרוטה. כגון לבש (פירות) [בגד] הקדש בהנאת שיעור שוה חצי פרוטה. ופגם בכחצי פרוטה. שקרע בו ופגמו כשיעור חצי פרוטה. או שנהנה בשוה פרוטה בדבר אחד. בדבר שיש בו פגם ולא פגם. ופגם בשוה פרוטה בדבר אחר. כגון שפך משקה קדש ולא נהנה הרי זה לא מעל. עד שיהנה בשוה פרוטה ויפגום שוה פרוטה בדבר אחד. האי תנא סבר דומיא דתרומה. ואין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד. דהני לאו לדמים לפדייה קיימי ולאו בר איפגומי נינהו שאפילו רכב אחד ע"ג בהמה והכחישה או תלש צמרה עדיין ראויה היא לקרבן ויש בה מועל אחר מועל וכן שתה אחד בכוס של זהב אפילו אם פגמו ופיחתו כיון דקדושת הגוף הוא ולא לפדייה קאי ראוי הוא עדיין לשירות ויש בו מועל אחר מועל. רבי אומר דבר שאין לו פגם. שאינו נפסל אפילו פגמו דהיינו כל דבר שאין לו פדיון כי הני דאמרן ודכוותיהון יש בו מועל אחר מועל. [גמ'] קסבר בעניינא דבהמה כתיבה. מעילה ולא בשאר מילי דכתיב באיל האשם גבי מעילה. ור' נחמיה. דמרבי נמי כלי שרת. אמר לך. מק"ו אירבו. אם אחרים מביאין לקדושתן. כלומר כיון דכלי שרת חמירי כ"כ דמביאין אחרים לקדושה דהכי אית לן דכל מילי מתקדש בכלי שרת. הוא עצמו. כלי שרת. לא כ"ש. כגון כוס של זהב אינו דין שיביא עצמו לקדושה לכך שיהא בו מועל אחר מועל. איכא בינייהו עצים דת"ר האומר הרי עלי עצים לא יפחות משני גזירין כו'. במס' מנחות הא ברייתא בפרק הקומץ תנינא וטעונין מלח וטעונין תנופהא) לטעמא דרבי כשאר קרבן הואיל ומיקרו קרבן. ולדברי רבי. אותו קרבן עצים טעונין עצים אחרים להקטירן בהן כשאר קרבן. וצריכין קמיצה. שיקח מהן מעט מקומצו ויקטיר תחלה הואיל ומקיש להו למנחה למלח ולתנופה צריכין (הכי) נמי קמיצה [והכא] איכא בינייהו עצים לטעמא דרבי דאמר איקרו קרבן קדשי קדושת הגוף כמו בהמה ויש בהו מועל אחר מועל אם ישב אחד עליהן וחזר וישב אחר עליהן יש בהן מועל אחר מועל ות"ק סבר לא איקרו קרבן לקדושת הגוף ליקרב אלא לדמים ולית בהו מועל אחר מועל. רב פפא אמר קדשי מזבח כו' איכא בינייהו. והתניא קדשי המזבח תמימה ונעשה בעל מום ועבר ושחטן. קודם פדייה. רבי אומר יקברו. משום דקסבר דבעו העמדה והערכה ולא אפשר דמתו הלכך יקברו דכיון דלא הוו תוב בר פדייה הלכך יש בהן מועל אחר מועל הנהנה מהן לאחר שחיטה. וחכ"א יפדו. דלא בעי העמדה והערכה וכיון דקדושת דמים נינהו אין בו מועל אחר מועל. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל הוא משנה במסכת מנחות (ק"ו ע"ב) ושם ובפרק הקומץ תניא בברייתא דטעונין מלח וטעונין הגשה וכו'.
